פורום רשלנות רפואית

סיפור הלידה של דורון שושנה. 3.10.2018.
יש משפט ביידיש שאומר שאדם מתכנן תוכניות ואלוהים למעלה צוחק .

את דורון שלי חלמתי שנים רבות. היא היתה אמורה להיות בן, והרבה יותר מוקדם, ובכלל בשם אחר, אבל הלב שלי קרא לה, והיא באה.

לאורך כל ההריון הדהדה בי הידיעה שהוא בעצם נס... הריון ראשון בגיל 41, אחרי ניתוח בריאטרי שהתגלה כמאסט בדרך אליה.

ואז יש צורך להמתין, להחלים, להתחבר לגוף שלי ולבטוח בו.

לדעת, ממעבה הבטן והנשמה שהגוף שלי בריא, ומסוגל להביא חיים לעולם.

לאורך כל ההריון, ליווה אותי חשש, מיאנתי לחגוג, להצהיר, לצעוק לעולם את הנס שלי, כאילו יתפוגג אם ייחשף לאוויר העולם.

ועדיין, הקפדתי להשאר מחוברת למציאות ומייחלת ליום שאוכל לשתף גם אני בנס שלי.

מודה לאלוהימה על הריון תקין וקל, השבועות נקפו, וכל תחנת זמן הורידה עוד נטל מהכתפיים, הנה, הסתיים טרימסטר ראשון, והופ, עברנו את שלב החיות, וטרימסטר שני ויאבבלה - הלידה מתקרבת.

רציתי בכל מעודי והתכוננתי ללידה טבעית, שמנים, דולה, ותחקירי בתי חולים, גיבשתי תוכנית לידה ובמקביל הקפדתי להשאר עם ראש פתוח - לידה טבעית היא בהחלט המטרה, אבל היעד הגדול - הוא הבת שלי. בריאה. עלי.
וכל דרך שתביא אותי לשם מבורכת. שיננתי ללא הרף.

והנה הגענו לשבוע 38, הערכת משקל נהדרת או כמו שאמרה הרופאה שלי 'אל תדאגי, יש לך אגן'.

בערב, לאחר הפלאפל שהפך לקרייבינג הקבוע, סימונה (להלן, שם הבטן שלה) החלה לבעוט לא טוב אחר, שונה.

ליטפתי אותה, והסברתי לה 'קטנה שלי, אם את רוצה לצאת, את יודעת מה את צריכה לעשות'.

ומגיע בוקר 38+1, וברכת הבוקר טוב שלה עצלה משהו...

גם הריקוד פוסט קפה בדרך לעבודה היה בקושי מורגש.

אבל רק לאחר שקלטתי שסיימתי לאכול ארוחה בוקר ולא הרגשתי אותה בכלל, החלה להדלק לי מנורה אזהרה.

מים קרים, ושום תזוזה נשימות עמוקות ומודעות - כלום.

אמרתי לעצמי - יאללה, קפיצה למיון יולדות, מקסימום אצא הריונית לחוצה.

בזמן שעשו לי מוניטור עוברי אומרת לי האחות, תתחברי לבייבי שלך, לפי המוניטור היו לפחות שתי תנועות שהיית אמורה להרגיש. ואני לא מרגישה אותה...

הדקות נוקפות ופתאום אני מרגישה אותה רוקדת, כל הבטן רוטטת, גלים גלים. שמחה צעקתי - הנה היא אני מרגישה!!

ועשר שניות אחרי נכנס רופא, שואל לשלומי, ומתחקר על ההריון, אומר לי, תראי, היתה האטת דופק, אני רוצה להמשיך לבדוק, ולהשאיר אותך כאן.

ולאחר בדיקה נוספת אומר - אני רוצה שתלדי היום. ובכל מקרה, הביתה אני לא משחרר אותך.

כמה נמוך היה הדופק, שאלתי את החברה שהיתה איתי 'ממוצע 80, ענתה'

אין תנאים ללידה. כלום. צוואר ארוך, אחורי, או איך שבעלי אמר 'איך תלדי אין לך פתיחות'.

אבל הסתכלתי על הרופא הזה, הדבר האחרון שהוא היה זה מנפנף, או זחוח.

הוא ראה אותי, הוא הבין כמה ההריון הזה יקר, והוא היה רתום כמוני לסיום מוצלח ושמח שלו.

בטחתי בו ובטחתי בידיעה העמוקה שמשהו בדפוס של סימונה לא רגיל.

אז יאללה, יולדים. !(?)

עולה לחדר לידה לקראת סבב של פיטוצין / בלון ושאר ממתקים, אבל לפני, סבב רופאים של תחילת משמרת.

ואני נפגשת עם מנהלת המחלקה, שמסביר לי על האופציות שלי, שאחת מהן היא גם ניתוח קיסרי. אבל בכל מקרה - הבחירה היא שלי, והצוות כאן בשבילי למה שאחליט, בכל שלב. והעיקר - ללדת היום זה הדבר הנכון לעשות.

קיסרי?
מה קשור קיסרי?

היתה האטת דופק אחת, כן, 80 זה לא סימפטי, אבל ניתוח קיסרי?

ובכל זאת מדובר במנהל המחלקה, הוא לא לחץ עלי, להפך, הוא הציג גם את הקיסרי בדחילו וברחימו, כאילו מבקש לדבר אלי בלי מילים , כל שפת הגוף שלו כאילו מתנצלת ומבקשת שאבין את שהוא צועק לעברי מליבו.

ואז נשאלת שאלה אחת ... מה הבת שלך צריכה? וכל ההמולה מבחוץ השתתקה, הלב שלי התכוונן פנימה.

נשמתי עמוק וידעתי,
הבת שלי מוכרחה לצאת. והיא צריכה עזרה.

שנייה לאחר מכן נכנסה המיילדת, להלן שושי המהממת, הולכים על קיסרי אמרתי לה,
אוקיי, מה שצריך ותרצי, אשר רק לשאול למה?
כי אתמול אמרתי לבת שלי שאם היא רוצה לצאת היא יודעת מה שהיא צריכה לעשות. ומהבוקר - היא עושה. ואני צריכה להקשיב לה.

'אני מסכימה איתך' אמרה שושי.

ואז התחלנו בחיכיון לניתוח, 4 שעות של חיכיון ומוניטור מושלם, חוץ מההאטה המדוברת.

ומגיע הניתוח, ואני שומעת את הרופאה אומרת - הראש ברום. גבוה.

איך גבוה חשבתי, כל מוניטור שלי היה ממוקם נמוך ממש, היא היתה סופר נמוכה.

והנה היא יוצאת, ושושי מניחה אותה עלי,
קצת סגולה, הרבה שקטה. מותשת.

והיא נשלחת אחר כבוד לבדיקות נוספות. עם אבא שלה.

אני נשארת רועדת , שיניים נוקשות, ורק חושבת, על המתנה שקיבלתי לחיי ולליבי.

בהתאוששות הגיעה אלי שושי, נתנה לי חיבוק ונשיקה, ואמרה ' אמא'לה, קבלת את ההחלטה הנכונה'.

מייד שאלתי - שושי מה היה לה?

חבל הטבור היה כרוך לפחות פעם אחת סביב הצוואר, והוא היה קצר. כריכת חבל הטבור מסוכנת היא אומרת...

ואז מעדכנים אותי גם בפיסת המידע שהסתירו ממני - האטת הדופק היתה הרבה יותר משמעותית. היא נקראת האטת עומק.

ובמקרה שלי, מדובר בשלוש דקות שלמות שבהן הדופק שלה סבב סביב 20. אמרו שזה נחשב ממש מצוקה עוברית ולא רצו להלחיץ אותי.

ופתאום כל פיסות הפאזל התחברו להן, הרופא במיון שהיתה לו הרגשה רעה, הפרופסור במחלקה ש*ידע* שאם אחל בהשראת לידה - וההאטה תישנה, קיסרי בכל מקרה יקרה.

והחבל הקצר שגם היה כרוך שמשמעותו - שהיא לא היתה מצליחה לצאת בכל מקרה.

אז תכננתי ללדת לידה טבעית, אבל לאורך הדרך, למרות החששות, הצלחתי להקשיב לקולות המלאכים ששמרו והגנו, אלוהים צחק, אבל בעיקר שמר עלי.

וקיבלתי החלטות. לחלוטין קשות ולא מובנות מאליהן.

ובסופן זכיתי לחבוק את המתנה שלי.

וזו היתה המטרה לשמה צעדתי את הדרך, שמקדשת את כל הבחירות וההחלטות כולן.

ניסים ובריאות לכולם.