פורום רשלנות רפואית

אני שוכב במיטה ער. 4 לפנות בוקר. האכלתי את הילדה המתוקה מכל שלי לפני שעתיים. עוד כמה שעות אתארגן לעבודה שוב. דאודורנט, בושם, חומר בשיער שמתחיל להקריח מרוב כאב וחרדה.
אף אחד עדיין לא באמת יודע מה עברנו שם בבית החולים קפלן. אבל אני לא יכול יותר לשאת את זה.
ואני רק הבעל. לא עברתי את החודשים ללא שינה לפני. לא את ההקאות הבלתי פוסקות. את הריצה לשירותים לפיפי כמה פעמים בלילה. את הפחד מהלא נודע. את הספה האיכותית שהפכה להיות אויב כי שום דבר לא באמת נוח החל מחודש שביעי. או שלישי עם בחילות בלתי פוסקות. או ראשון עם חששות שאולי גם הפעם לא נקלט העובר אחרי שנה של נסיונות.

ואז הגיע הרגע הקדוש של תחילת הלידה. יומיים של צירים בבית שאני מלוה את אשתי היקרה מכל, ופתאום היא אומרת - זהו, זה מגיע. ההתרגשות בשיא. אדרנלין מרקיע שחקים. אבל אמרו לנו בהכנה ללידה שאדרנלין מעקב צירים - אז צריך להרגיע אותה למרות רכבת ההרים המטורפת.

כשהגענו לבית החולים קפלן קיבלו אותנו מיד למיון יולדות. המוניטור דופק על 140 ואני לא מסיר את העיניים ממנו לרגע. רק שלא יסתבך. רק שאשתי תצא מזה ללא פגע. רק לא עוד טראומה בשרשרת הטראומות של חיי.

כשנכנסנו לחדר הלידה ההתרגשות בלתי ניתנת לתיאור. רגע בחיים שלא יחזור. ועדיין - אני האריה השומר. המשימה היחידה: אפידורל.
ואכן, הגיע רופא מרדים עם המזרק המיוחל. נותן מנה ראשונה וכמה רגעים אחרי דורין מתחילה לרעוד ללא הפסקה. ומקיאה. ומקיאה… ואז נחה קצת. אפשר להוציא אויר.

עובר הזמן ומזרק האפידורל מתחיל לצפצף.

נגמרה המנה. אני שוב נדרך על לשיא ומזמן את הצוות הרפואי. הרופא עסוק מקום אחר וההשפעה מתחילה לפוג. אשתי מרגישה כאבים עזים ומתחננת שנגאל אותה מהכאב. אחרי חצי שעה של המתנה שנראה כמו נצח מגיע שוב הרופא עם עוד מנה.

ושוב, רעידות, הקאות.. הקאות.. אני מתחיל לחשוב שאולי יש פה בעיה אבל מה אני מבין בזה? מנחם את עצמי שזה עדיף באלפי מונים על לידה טבעית עם כאבים שלעולם לא אבין.

לאחר 12 שעות שהרגישו ערות בחלום - יצאה האור של חיי. תחושת אושר בלתי ניתנת להסבר הציפה אותי. רק מי שהיה שם יבין את גודל האירוע. קטנטנה בצורה יוצאת מהרגיל. 2.5 קילו. כל המדידות הראו 3.7 קילו ואפילו שקלנו קיסרי יזום בעקבות סכרת הריון.

אינספור הערכות משקל. אפילו רופא שהחזיק את הבטן של אשתי בידיים וציין:"שלוש שבע מאות". עדיין הייתי תמים בדיעבד.

הגענו לחדר ההתאוששות והמשפחה הקרובה כבר שם. אושר עילאי. אפשר להתחיל את האושר האמיתי של החיים. חמתי אומרת שהילדה צהובה אבל אני בכלל לא שם. אני על גג העולם.

בשעה 4 לפנות בוקר אנחנו מקבלים חדר. אני עובר השתלמות ומסבירים לי איפה הדברים שצריך. חדר הסירים, חד פעמיים. כל מה שבעל צריך לדעת. אף אחד לא עוזר. אני מחליף מיכל אחרי מיכל של שתן עם דם ומחכים שיהיה רק שתן. עד קצה העולם אלך איתה. לא צריך עזרה מאף אדם.

עד כאן הכל נראה לי אוטופי כמו חלום. העיקר שהילדה בריאה. העיקר שאשתי בריאה.

אנחנו מנהלים דיון באפיסת כוחות האם להביא את הילדה לחדר כיוון שהדבר החשוב ביותר בשבילנו הוא אפס הפרדה. הורים טריים.. ילדה ראשונה.. הגענו להחלטה שעל אף הערות מעל 30 שעות אנחנו עדיין רוצים לנסות להתמודד עם זה. מקסימום אם לא נוכל - ניתן לאחיות לטפל בה לפחות ללילה הראשון.

ופתאום, אומרים לנו כדרך אגב שיש לילדה צהבת ילודים קשה ושהיא תהיה שבוע בתינוקיה. והמילה "פוטו" עולה בפעם הראשונה. מסבירים לנו שזה נפוץ ושאין באמת סיבה לדאגה ובמקרה הכי גרוע מחליפים למאור את הדם. אגרוף ראשון לבטן. בכל הכח. אבל עושים מה שצריך. לפחות ננסה לישון אם נכפה עלינו להיות בלעדיה.

כבר 7 בבוקר והיום עולה. אשתי עם גלי חום מהירידה של האפידורל וכל האדרנלין של הלידה. סוף חודש יוני. אנחנו ליד חלון עם וילון לבן דק שקוף. אין תריסים. אור יום. הצלחנו לישון אולי שעתיים ומתחיל להיות חם מאד. המזגן ישן ולא מקרר ויולדת שניה מוכנסת לחדר קרוב יותר אליו.

עכשיו אנחנו מתחילים להתמודד עם הצהבת תוך כדי. אני הולך לתינוקת ורואה שיש לה תחבושת על הראש והיא מתחת לאור חזק וחם שמטגן אותה כדי להוציא את הבילירובין מהגוף. יצאה מהעולם ועוד לא ראתה אור יום. לא יודע אם היא ערה או ישנה. כל אוכל שנכנס יוצא, אבל לא כפליטה מתוקה אלא הקאה קטנה כמו של אדם בוגר. בצבע צהוב כתום.. הלב מתחיל לכאוב ממש אבל עושים מה שצריך.

אני שואל האם אפשר להוריד את כיסוי העיניים והאחות אומרת שעדיף שלא כי יש נייר דבק על הפנים שלא כדאי לתלוש. כך בילינו 48 שעות נוספות בלי יכולת להבין האם אנחנו מאכילים יצור ישן או ער. ללא יכולת של מאור המתוקה להתנחם במבט האוהב של אמא. ללא היכולת של אמא להתנחם במבט האוהב של התינוקת. והמצב מחמיר. עירוי ביד ימין. נסתם. עירוי ביד שמאל - נכשל.

הרופא מציע זונדה. קשה לתאר כמה קטן נחיר של תינוקת שנולדה 2.5 קילו. אני מעריך את זה ב2 מילימטר. המחשבה שצינור פלסטיק קשיח עומד לעבור דרך הנקב הפצפון הזה דרך הושט הרך שרק עכשיו נוצר הוציאה אותי מהאופוריה שהייתי בה ש"עושים מה שצריך".

ביקשתי מזרק קטן כדי להאכיל אותה. היא עדיין עם עיניים מכוסות מתחת לתאורה. 5 שעות של טיפה טיפה ו20 סמ"ק של חלב אם הוכנסו תוך כדי הקאות קטנות קורעות לב. מיותר לציין שהצוות הרפואה לעג לי - אבל ידעתי שמה שעבד על גורי חתולים יעבוד על גור אדם.

ושוב הרופא בא, ושוב לוחץ על זונדה. אמרתי לרופא שאני מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. בשלב מסויים הבנתי שאנחנו לא יכולים להאכיל אותה עם כיסוי העיניים שמודבק. ומעבר לזה - היא יצאה מהרחם לפני יומיים! מגיע לה לראות אור יום. מגיע לה לראות את אמא. גם את אבא.

התחלתי להוריד את כיסוי העיניים ולחרדתי גיליתי שנייר הדבק הונח על הגבות שלה!!! אני מסיר בעדינות אין קץ את הנייר עם פד קטן ושיערות עדינות נתלשות. הלב שלי מתחיל להקרע לגזרים. המבט בעיניים שלי מתחיל להתחלף מאבא אוהב למבט של רצח. אנשים מתחילים להתרחק מסביבי.

את העובדה שאין באמבטיה דוש ושאשתי הונחתה לשטוף את עצמה עם נטלנית אני מצליח להדחיק - עושים מה שצריך. את היעדר הטיפול בטחורים שלה בגלל שיום שבת היום אני יכול להדחיק. את העובדה שיש רק שמיכה אחת - ביליבלנקט- עם אור אולטרה סגול בכל המחלקה שיכלה לתת לנו נחת עם התינוקת לידינו אני יכול להדחיק. 600 דולר עלות של שמיכה כזו. אחת בכל המחלקה. מחלקה שמתהדרת באפס הפרדה.
את הארוחה הראשונה מזה יומיים שאשתי התחילה לאכול - קציצות של אמא והופסקה באכזריות כי "עכשיו זה זמן חלבי" אני יכול להדחיק.
את העובדה שביקשתי 3 כוסות פלסטיק מהקבלה (אפילו לא ספרתי את עצמי בחישוב) וקיבלתי אחת כי "זה רק ליולדת" אני יכול להדחיק. חישבתי את זה. 20 אגורות לכוס. קיבלתי אחת. אגב, בארוחת הסושי שאשתי כל כך חיכתה לה. גם את זה הצליחו להרוס.

את הציווי "אבא! אל תיגע בילדה. זה לא משחק." בזמן שאני מתכונן להאכיל אותה יחד עם סבתא אני כבר פחות מצליח להדחיק. פעם ראשונה שהבנתי מה זה אפליה על רקע מגדרי. אני גבר.. לכן אני חיה מגושמת שלא ראויה להחזיק תינוק רך.

אבל נייר דבק על גבות של עוללית? פה כלו כל הקיצים. הרי כיסוי העיניים מלפף את כל הראש פעמיים, כתחבושת לחץ ועם סקוצ'ים. גם אם היתה משתוללת - אם היה לה בכלל כוח להרים את הידיים מהמזרן - לעולם לא יכלה להוריד את זה.

בהבזק של גאונות נכנסתי לאתר של סורוקה כדי לבדוק מה הפרוטוקול שלהם. ידעתי שכבר חציתי את קו הטירוף אבל רציתי לוודא לפחות אני גם לא משוגע. והרי עיקרי הדברים מתוך האתר של סורוקה:

אמא יקרה:

בזמן הטיפול חשוב שהתינוק יקבל מספיק נוזלים לעיתים קרובות ועל כן חשוב שתהיי זמינה לתינוקך לשם האכלתו והנקתו. בזמן זה ניתן ואף רצוי להסיר את כיסוי העיניים כדי לאפשר קשר עין עם התינוק.

בשעות הראשונות של הטיפול, עלול התינוק להיות באי שקט כיוון שהוא ערום. תוכלי להרגיעו על ידי האכלה ומגע

ציוויתי על הצוות הרפואי שלעולם לא יתקרבו אליה שוב ללא נוכחותינו. מישהו מצליח לספור כמה ימים לא ישנו עד כה? שלא לדבר על אוכל. או על ישיבה על כיסא. אני עד היום עם דורבנים ב2 הרגליים והסוף של זה לא נראה באופק.

פתאום ברגע של צלילות אני מסתכל סביבי. מה זה בעצם המחלקה הזו? מה זה בעצם אפס הפרדה בקפלן. ואני מזהה שהחדר הוא חדר ישן כמו גריאטרית שאבי היה, רק שבמקום 3 מיטות יש 2 עם שידת החתלה באמצע. זה אפס הפרדה.

איתנו בחדר יולדת שהיא אחות באסותא אשדוד. מספרת ששם יש פוטו ליד היולדת באפס הפרדה. ואני בכלל מציע לבעלה לקפוץ לבילו סנטר לקנות מאורר כי להזכיר אין וילונות אטומים ואין תריסים. אור יום וחום מ7 בבוקר. הוא שמע לעצתי.

הרופא שוב בא ודורש זונדה. טוען שהילדה יורדת במשקל וחייב. שאלתי מה הפרוטוקול אומר? הוא אמר ירידה של 10 אחוז מהמשקל. חישבתי מהר: 10 אחוז מ2 וחצי קילו זה 250 גרם. שאלתי כמה ירדה? נאמר 50 גרם. התחלתי להבין שכל מה שהצוות מחפש זה חיים קלים. פה הצוות סיים את תפקידו כמנהל האירוע. פה גיליתי שאם לא אקח את השליטה לחלוטין הילדה תסבול. אשתי כבר סובלת ואני מטפל לה בטחורים בעצמי כי אף אחד לא נותן מענה. עושים מה שצריך.

אחרי שבוע ללא שינה וכמעט ללא אוכל יצאנו משם טראומטיים לחלוטין. שבורים. מפולגים. לפני זה נציבת הפניות באה לבדוק ש"הכל בסדר". קריא, שלא נתבע אותם על עוגמת נפש. ותוך כדי שאני מגולל את הסיפור בפניה היא בוכה שוב ושוב ולא מאמינה שהתנהלות כזו קרתה. התחננה אלי שאבוא לפגישה עם מנהל בית החולים וכל הצוות הרפואי שהיה מעורב בעניין. אבל אני כבר לא שם יותר. אני במוד של לברוח כל עוד נפשי בי. במוד של נקמה. של רצח בעיניים.

דחיתי אותה על הסף. אמרתי לה שאני לא צריך להיות בובה בתיאטרון שוא. לא רוצה נחמה של ועדה מפלסטיק. הסברתי לה שאנחנו דור חדש. אחר. יש לנו מדיה חברתית. האמת יוצאת לאור ישירות. ואי אפשר לעצור אותה.

ואז היא חשפה פרט קטן שגרם לי להבין הכל. יש מחלקה חדשה ליולדות בקפלן שבונים עם כל הפעמונים והצלצולים. אבל במחלקה הנוכחית אין תקציב לכוס פלסטיק. המחלקה נראית כמו עזובה. דוש לאשתי הרכבתי מ3 מקלחות שונות. אפילו כבר לא היה אכפת לי מיולדות אחרות. תמיד אכפת לי מכל אדם אחר - בטח שבמצוקה. לשם הגעתי. השורד האולטימטיבי. גומיה מפה, צינור משם.

עדיף אחת קרובה עובדת במחלקה מ3 מקולקלות.

אשתי יושבת פה איתי כבר שעות וכותבת את הגרסא שלה לסיפור. אני מת מפחד לקרוא מה היא כתבה. יתכן שלעולם לא אעיז.

השעה 6 בבוקר. עברו שעתיים וחצי ואני מפסיק כי פוסט ארוך מזה אף אחד לא באמת יטרח לקרוא. אקח יום מחלה מחר. מחלה נפשית. לא דאודורט, לא בושם, לא חומר בשיער שמקריח.
עכשיו לפחות כשיראו אותי בעבודה יבינו למה אני כל כך עצבני ורב עם כל העולם. מזל שאני אדם אהוב ומתכנת איכותי אחרת היו מפטרים אותי מזמן על התנהגות כזו.

הילדה תיכף קמה והבקבוק כבר מוכן עם מים חמימים. עוד יום של פוסט-טראומה.

מי שיכול לעזור לעשות צדק מוזמן לפנות אלי בכל שעה. משפטית, שיימינג למען יולדות אחרות לא יסבלו כמו אישתי. מה שצריך עושים.