פורום רשלנות רפואית

הכל מתחיל לפני שלוש שנים בלידה של עלמה לידה מדהימה שהתחילה בירידת מים מקונילים וכנגד כל הסיכויים הסתיימה בלידה טבעית שאפילו אני ילדתי את עצמי בעמידה בהדסה עין כרם.
והפעם הכל התחיל בכאבים חזקים בבטן התחתונה בצד ימין כמעט שבוע .מגיעה בשישי בבוקר לגניקולוג עושה בדיקה וגם שולח לאחות לבדיקת הריון שיוצאת שלילית , מפנה לרופאת משפחה שמלחיצה ואומרת שכנראה שזה משהו במעי וכדאי לבדוק דחוף. ואז מעבירה את הסופ"ש. ביום ראשון בשעה שש בבוקר קמה ומחליטה לעשות בדיקת הריון ביתית שיוצאת חיובית. עם המון התרגשות מתחילים את ההריון אבל אז לצערי לאחר בדיקת דופק עושים אולטרסאונד ורואים הומוטומה(שטף דם) ברחם מאוד קרוב לשק ההריון ואז מתחילים כל החרדות. הרופא מסביר על האחוז להפלה ואני רק מקווה שעד הבדיקה הבאה זה יעבור. וכמורה לחינוך גופני מבינה שצריכה להוריד הילוך. ואז כל בדיקה לצערי זה עדיין לא נעלם. כמות האולטרסונדים לא נגמרת ורק גורמת לי כל שבוע להיות בפחד מחדש. ואז בסקירה מגלים לי ריבוי מי שפיר ואז מתחילים עוד הפחדות ומלא בדיקות. ואני במקום להיות רגועה ושלווה כל הזמן בחרדות שמשהו יקרה לעובר. סתם פיתחתי לעצמי פחד שפשוט גדל כל ההריון. עושה יוגה ושוחה כל ההריון ומנסה להירגע.בגלל ריבוי המים הוא כל הזמן משנה מנח פעם ראש פעם עכוז פעם ראש עם ידיים כמו חץ החוצה. פשוט דולפין קטן ששט לו.בשבועות האחרונים הוא במנח ראש ואני קצת נרגעת למרות שכל הזמן מתעסקת במנח הראש ואיפה הגיהוקים להיות בטוחה ואז מגיעה לשבוע 39.6. יום חמישי מחליטה ללכת לאולטרסונד ומוניטור מרגישה איזה משהו שדוחף אותי במקום לחכות ליום ראשון ( להריון עודף). מגיעה למרפאה מחברים אותי למוניטור והכל בסדר ואז נכנסת לאולטרסונד ואומרת לטכנאית רק תגידי לי שהוא ראש ולא התהפך והיא מסתכלת ואומרת לי איך ידעת שהוא עכוז? רגע מצב רוחבי והערכת משקל 3700. באותו רגע אני מתחילה לבכות ולא מאמינה שבשנייה אחת כל החלום ללידה טבעית נעלם. מתקשרת לרופא שלי להר הצופים והוא אומר לי להגיע עכשיו לעשות היפוך ואם לא להכנס לקיסרי. מתקשרת לבעלי שיעזוב הכל ונפגש שם. נוסעת ובוכה ויודעת שאין הרבה סיכוי במיוחד עם הערכת משקל כל כך גדולה . מגיעים עושים מוניטור ואז נכנסים לאולטרסונד ואז הוא שואל אם אני בצום ואני משום שלא ידעתי שצריך להיות בדיוק חמש דק קודם אכלתי גרנולה בר לפני המוניטור. הוא מודיע שהוא לא עושה היפוך ושזהו נגמרו ההיפוכים עד יום ראשון. מה יום ראשון כבר אהיה שבוע 40+1. לא מוכנה שואלת על פרופ' יגל באופן פרטי ומקבלת את הטלפון שלו. בנתיים מבררת מה לעשות אולי לנסוע עד לזכרון לעשות היפוך במים או ללכת לדיקור מנסה שוב את פרופ' יגל והוא לא עונה. הולכת לבריכה של השכנה עושה גילגולים במים ועמידות ראש יאלה תצא מהתנוחה המוזרה הזאת לא נוח לי וגם לך לא יהיה נוח לצאת ככה אבל הוא כנראה תקוע לא זז. בערב נוסעת לדיקור, גמורה ממוטתת כבר כמה לילות שלא ישנתי. איך אצליח לעבור לידה ? המדקרת אומרת שהגוף שלי פשוט גמור ומנסה לעשות מה שהיא יכולה לעזור לי. יוצאת ממנה בעשר בלילה ומנסה שוב את מזלי ומתקשרת לפרופ יגל והופ הוא עונה לי . מספרת לו מה קרה והוא מציע שאגיע למחרת יום שישי בשבע בבוקר להיפוך ואפילו אומר שאם יוכל אשחרר אותי שנחכה שהלידה תתפתח לבד.

אני מאושרת אולי יש עוד תקווה אולי הפעם כן אוכל לצאת מהבית בצירים ולא בהיסטריה של ירידת מים מקונילים ודימום. סוגרת שחמותי תגיע מחר בשש בבוקר לשמור על הקטנה ומנסה לישון . מרוב לחץ מההיפוך שוב לא מצליחה לישון.

יוצאים בבוקר עם המזוודה ומגיעים להר הצופים ( מי בכלל תיכנן ללדת שם?)כואבת לי המפשעה בימין כאבי תופת בקושי יכולה לזוז. שוכבת למוניטור ופתאום שתי ירידות דופק ל70. משנה פוזיציה והמוניטור מסתדר אבל האחות כבר מודיעה שיגל לא יואהב את המוניטור.

יגל מגיע ומסתכל ובהחלט לא מרוצה. מכניס אותי לאולטרסונד ורואה שחבל הטבור קרוב לראש שלו וכנראה בגלל זה הירידות דופק ומודיע שהוא לא עושה היפוך. קיסרי מה קשור עכשיו? ואז מוסיף את המשפט רגע חכי שנייה מניח את היד על הבטן שלי מלטף אותה ומודיע לי יאללה את מוכנה ללדת הוא במנח ראש.

מההה? איך לעזעזל עשית את זה? הוא אומר שכמו שהוא הצליח להכניס אותו בליטוף ככה גם הוא יכול לצאת וצריך לזרז את הלידה. אני ובעלי ישר מנסים למצוא כל דרך אפשרית לברוח מהפיטוצין. נכנסים למיון ועושים שעתיים מוניטור עוברי ברצף במסדרון.

המוניטור יוצא מצוין ואני קצת נרגעת. מגיעה רופאה מלחיצה וישר אומרת שצריך להתחיל את הפיטוצין ואנחנו לא מבינים למה? המיילדת אומרת לי שאני יכולה להתאשפז במחלקה ולחכות לצירים . אני מבולבלת אבל שוב חושבת על מה שיגל אמר ולא רוצה להגיע לקיסרי.

בודקים פתיחה 1.5 ומחיקה 60. אני מבינה שנפלתי על רופאה שמלחיצה אותי בטירוף ולא באה לי טוב בכלל, אני שואלת את המיילדת מתי היא מסיימת משמרת והיא עונה לי שבערב. זהו הלך עלי לא בנויה לכל הלחץ הזה.

מדברת עם גיסתי והיא אומרת לי שכדאי לנסות לעשות סטריפינג. למזלי עדיין לא התפנה חדר לידה אז יש זמן. מבקשת סטריפינג והרופאה המלחיצה עושה לי סטריפינג מטורף ואז המיילדת ממליצה לי לעשות עיסוי פטמות. כל הזמן מחוברת למוניטור.

בעלי יוצא למסדרון ואני שמה מוסיקה מרגיעה ובמשך 40 דק שוכבת על הצד ותוך כדי עושה עיסוי פטמות , מגיעים צירים יפים ואני מרגישה שהדברים מתחילים לזוז איזה כיף. פתאום הרופאה נכנסת ומסתכלת על המוניטור וישר צועקת קיסרי.

מי מילד אותך? מסתבר שצריך לעשות הפסקות ואני בתממותי לא הבנתי . בעלי נכנס ולא מבין מה קורה ומנסה להרגיע אותה. היא ישר מביאה סיר ואומרת לי שהיא פוקעת את מי השפיר, לא מספיקה בכלל לחשוב והופ כל המים נוזלים.

מה קורה? איפה החלום שלי להעביר את הצירים במקלחת במוסיקה בבית שלי? מבינה ששוב הכל לא לפי התוכניות שלי. הרופאה אומרת שיש קצת מקוניום. היא בודקת שוב פתיחה ורואה שלא התקדם אז עושה שוב סטריפינג.

המוניטור מסתדר והיא קצת נרגעת ואני כמובן שוכבת ולא זזה. מגיעה מיילדת מדהימה חדשה,היא מרגיעה אותי ונותנת לי הרגשה בטוחה ונעימה. בשעה 17:30 מודיעים שהחדר עם המקלחת והשירותים התפנה ושאני צריכה להכנס ולהתחיל פיטוצין.

המיילדת אומרת לי להוריד את המוניטור ולהכנס למקלחת לחצי שעה ואני מתרגשת ומרגישה כמו באיזה ספא. בכייף שלי עם הזרם על הגב סוף סוף נהנת מהמקלחת שתמיד חלמתי עליה אבל אחרי חצי שעה יוצאת וקולטת שהצירים נעלמו. מה איפה כל הסיפורים שהמים מקדמים את הלידה. המיילדת נכנסת ובודקת פתיחה ... מה פתיחה 3 ולאן נעלמו הצירים.

הרופאה נכנסת ומבקשת להתחיל פיטוצין היא מודיעה שאחרי הירידות דופק בבוקר ובצהריים זה כבר יותר מדי ואני לא מתקדמת. בעלי מתווכח איתה ומבקשת עוד שעתיים והיא מודיעה שיש לנו עוד שעה אחרונה ואז פיטוצין. המיילדת ממליצה לי לחזור לעיסוי פטמות ואני מפחדת. היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותנו.

בעלי בזמן האמבטיה אירגן את המוסיקה, הקטורת, שמן תפוז הכל מוכן רק צריך צירים . אני מתחילה סיבובי אגן בעמידה וקצת עיסוי פטמות הפעם עם הפסקות. ופתאום זה מגיע מתחילים לי צירים מדהימים שמתעצמים ומתעצמים אני מחבקת את בעלי ונשענת עליו כל ציר תוך כדי סיבובי אגן ומנסה לנשום.

הצירים מתעצמים ברמות שהעינים שלי מתגלגלות ואני בקושי מצליחה לנשום. אני מבינה שמשהו קורה פה. כעבור כמעט שעתיים נכנסת המיילדת ומודיעה שפרופ יגל בטלפון והרופאה בחוץ והיא חייבת לצאת עם בשורות.

היא משכיבה אותי על המיטה בקושי רב ותוך כדי ציר בודקת פתיחה ועושה שם עוד איזה סטריפינג. מוציאה את היד ומודיעה שאני בפתיחה 8. שואלת איך אני רוצה ללדת והולכת להביא כסא לידה. כעבור מספר דקות יש פתאום רעש חזק מהמוניטור ואני מבינה שמשהו לא בסדר וצועקת לבעלי שיקרא לה.

היא נכנסת בדיוק לחדר בהיסטריה ומשכיבה אותי על המיטה על צד שמאל וצועקת שירן עכשיו את יולדת . ואני לא מה קרה תיקחו אותי לעשות ניתוח קיסרי מה יש לו ומבינה שהדופק שלו ירד ל-60. והיא שוב צועקת שירן את עכשיו דוחפת אותו החוצה. ואני מנסה לדחוף...איך דוחפים אין לי מושג , עלמה נפלטה לי החוצה לרגע לא דחפתי אותה .

פתאום נעלמים הצירים אין כלום ואני מנסה לדחוף ולא מצליחה. ואז כנראה אמא שלי שם מלמעלה מעבירה לי איזה כוח על שכזה אני דוחפת אותו מדהים והיא נלהבת ואומרת לי שאני עושה את זה ואני ממשיכה לדחוף ותוך מס דקות הוא בחוץ.

בשעה 20:45 יוצא לעולם איפה הבכי ? למה הוא לא בוכה? ואז אחרי מס' שניות התחיל לבכות הוא עלי ואני לא מפסיקה לבכות . הוא חי? הוא חי? לא מפסיקה לבכות ולעכל שהוא חי והוא בסדר. והוא עירני וסקרן מתחבר לי תוך מס' דק' ויונק מדהים.

נותנים לנו בכייף להעביר עוד כמה שעות בחדר. אני מתקלחת ועולים בסביבות 00:00 למחלקה לביות מלא.בעלי מחכה לרופא בתינוקיה שיבוא לבדוק אותה ואני בנתיים הולכת לשכב. מכניסים אותו לאיזה שעה לאינקובטור לחמם אותו ואחכ הם חוזרים אלי.

אני שוכבת במיטה כל הלילה ולא מאמינה שזה מאחורי שהצלחתי למרות כל הירדות דופק, הפחדות ללדת לידה טבעית ומדהימה עם מינימום התערביות. תודה לבעלי שהאמין בי ובגוף שלי ובמיילדת המדהימה שנפלה עלי מהשמים.

זכיתי באביתרי שמהשבוע הראשון לא מפסיק לחייך אלי ואני מאוהבת קשות.