פורום רשלנות רפואית

תמיד אמרתי שאני רוצה לידה טבעית אחרי שהייתי עם אחותי בלידה וראיתי שזה אפשרי.. היא ילדה בבית חולים מאיר הייתה לה חוויה מהממת, חדרי לידה טבעיים עם ג'קוזי, צוות מדהים! החלטתי שאני אעשה הכל כדי לחוות את זה!

אז לקחתי דולה, קןרס הכנה ללידה, ריבת אתרוגים, שיר למעלות, ספר של נועם אלימלך, הפרשת חלה בתחילת תשיעי, המון תפילות וכל הכלים האפשריים רק כדי להצליח לעשות את זה!
מתחילת ההריון הראש של הפיצי שלי היה למטה כבר ממוקם בהיכון החוצה שתמיד אפילו בכל הבדיקות היו צריכים להפוך אותו כדי לראות את הכל.

מחודש שביעי הוא התחיל ללחוץ לי למטה ממש ואמרו לי שהוא ממש כבר ממוקם בתחילת התעלה מוכן ליציאה ולרוב זה גם אומר שהלידה תהיה מהירה ואפילו קצת לפני המשוער.

נכנסתי לתשיעי... ואני מחכה ומחכה אבל כלום. אמרתי טוב נחכה למשוער. בכל זאת, הריון ראשון.. כולם אומרים שסוחבים עד הסוף.

משהו בתוכי אבל אמר לי שמשהו לא בסדר והוא כבר היה צריך לצאת... הרגשתי גם בתנןעות שלו מדי פעם "פרפורים" זה הרגיש כאילו משהו תופס אותו בפנים. אבל אמרתי לעצמי שמה הטעם לשאול ולהגיד הרי עושים לי בדיקות ומוניטור ואם היה משהו לא בסדר היו רואים.. יגידו לי שאני סתם מודאגת וככה זה הריון ראשון.. כל דבר מפחדים.

ואז הגיע המשוער שלי ועדיין לא ילדתי! למרות שכמה ימים לפני בבדיקה אצל הרופאה היא כבר הרגישה את הראש, הייתי עם פתיחה של 1 ומחיקה של 50 אחוז ואמרה שתוך יומיים אני יולדת. אבל לא.

הגעתי למעקב מוניטור של הריון עודף בקופ"ח, האחות שואלת שאלות הגיוניות כמו אם אכלתי שתיתי ואם הרגשתי תנועות היום כי המוניטור יחסית חלש.. אז אמרתי שכן והיא הכינה לי תה וופלים כדי לראות אם עוזר ואז המוניטור השתפר. סבבה היא אמרה לי רק לחכות לאישור של הרופא שהמוניטור תקין ושלא אמורה להיות בעיה.. ואז היא קראה לי אמרה שהרופא מבקש ללכת למיון דחוף!

עדיין הייתי רגועה יחסית ואז הגעתי לביה"ח מחברים אותי למוניטור ושוב... הוא נורא חלש. הדופק של העובר נע בין 108-115, אז ביקשו שאשכב על צד שמאל ואחכ שאשתה משהו ויאכל ועדיין נשאר באותו מצב.

קראו לעוד אחות ואז עוד אחות שמסתבר שעושה רייקי או משהו כזה, שמה את הידיים על הבטן והדופק התחיל לעלות... מוזר אבל עבד. אבל עדיין יש קפיצות מ110 פתאום ל180. אחרי מוניטור של 50 דק בדיקת רופא וסטריפינג, שוחררתי בטענה שהכל תקין. לאחר כמה ימים שוב מעקב במוקד להריון עודף שגם אמרתי להם שם שלא הרגשתי תנועות כמה שעות קודם והאחות אמרה שזה בסדר ומספיק להרגיש 3 פעמים ביום, כשבכל מקום אחר אומרים שצריך להרגיש 5 תנועות בשעה!
וגם שם... המוניטור על אותם מספרים, שוב מאשרים לי שזה בסדר אבל לא הייתי שקטה והלכתי ישר לרופאת נשים שלי.. גם שם היא אישרה שהכל בסדר. ושוב עוד סטריפינג.
יום שני (למחרת) התחילו לי צירים שבערב כבר התחילו להיות סדירים כל 10 דק רבע שעה, יאללה לביה"ח. סוף סוף הצירים הגיעו!
באותן שעות האלה של הערב כבר לא הרגשתי ככ תנועות אבל אמרתי טוב כנראה בגלל הצירים..
הגענו, שוב מוניטור נמוך, שוב קפיצות בדופק, שוב תקין לטענתם. נכנסת לבדיקה, הפתיחה התקדמה רק ל2 כששבוע לפני הייתי על 1 וחצי. שוב סטריפינג!

אמרו לי ללכת הביתה ולחזור כשיהיו צירים כל 3-5 דק. לא הספקנו לצאת מהביהח כבר 4 צירים כל 5 דקות. אמרתי אין מצב שאני חוזרת הבייתה! עלינו חזרה, קיבלו אותי בפרצופים חמוצים שאני סתם היסטרית ומה הקטע שלי להישאר פה. כמובן ששוב חיברו אותי למוניטור שכמובן לא תקין ורק כשהוא משתולל הוא עולה למספרים תקינים. הצירים כבר התקצרו ל3 דק כל ציר במשך דקה ולפעמים יותר הפתיחה לא התקדמה בכלל, שוב סטריפינג והרופא אמר לי טוב להשתחרר כבר לא תשתחררי כי את כבר שבוע 41 אבל לכי תטיילי שעתיים ותחזרי לבדיקה.

עשינו טיולים בביה"ח, אחותי עוברת איתי כל ציר ולאט לאט זה מתחזק, כבר קשה לי לנשום... צירים כל 2 דק אבל אני לא מוותרת! עולה ויורדת מדרגות רק כדי שתתקדם הפתיחה. אני מוכנה לסבול עכשיו כמה שעות ולעשות הכל רק כדי להרגיש אותו יוצא ממני, אפילו אם זה כואב. אמא שלי עברה ככה 5 לידות חלק מהאחיות שלי עברו את זה בלי אפידורל, חברות.. אז אין סיבה שלא יהיו בי את הכוחות ללדת לידה טבעית. חוזרת לבדיקה מלאת תקווה שחייבת להיות עכשיו פתיחה של 4-5! לא.. לא התקדמתי. פתיחה 2 וחצי.

הרופא אנטיפט אומר לי " אין לי מה לעשות איתך כאו.. או שתקחי זירוז או שתלכי הבייתה ותחזרי עוד יומיים." אמרתי לו שאני ממש לא רוצה זירוז כי אני רוצה לידה טבעית. הוא אמר לי שזה מה שהוא יכול להציע והוא לא משאיר אותי בביהח אם אני רוצה, שאני אקח כמה דק להחליט ולהודיע לו. כשאני גם שואלת אותו איך אני אדע מתי לחזור? שלא אתחיל לידה בבית? אז הוא אומר " את כבר תרגישי... יותר לחץ ושזה בלתי נסבל". יצאתי מהחדר חשבתי עם עצמי ואחיות שלי ואמרתי שממש לא באלי זירוז אפילו שאני בשבוע 41. אני אעשה הכל כדי ללדת כמו שתכננתי... אחרי כמה דק הוא יוצא להמתנה שואל אותי "נו מה? החלטת??" גם כואב לו שאני ממתינה שם כאילו אני יושבת לו על הברכיים. אמרתי לו שאני ממש לא רוצה זירוז. "אז תלכי הביתה". אמרתי לאחיות שלי שאם הוא רוצה שאלך הבייתה שיחתום לי שלא קורה כלום ואם קורה משהו זה על אחריותו. זה היה ככ לא הגיוני להגיד לי ללכת הבייתה עם צירים כל 2 דק, פתיחה 2 וחצי ומחיקה של 70 בשבוע 41! זה לא שאני חודש שמיני או תחילת תשיעי, התינוק שלי מנסה לצאת!

בסוף המשפחה שלי שכנעו אותי שנסע לאחותי כי היא רבע שעה מהביה"ח ובבית אני בינתיים אקל על עצמי עם מקלחות חמות אז נסענו.. אחרי 3 שעות זה כבר היה בלתי נסבל כאבים איומים, לחץ למטה, צירים של דקה וחצי וכבר הרגשתי מסוממת בעולם אחר. חזרנו לביה"ח אחרי 3 שעות שזה היה בערך בשעה 7 בערב, עוד בדיקה, עוד סטריפינג, עדיין מוניטור חלש, בלי התקדמות ולאף אחד לא אכפת. אמרו לי שיורידו אותי למחלקת נשים בינתיים.

כל הזמן שהייתי במחלקה מ9 בערב עד 5 לפנות בוקר לא הייתי מחוברת למוניטור! אני כבר הרגשתי שאני לא בעולם הזה, כמו מסוממת שלא יודעת מה קורה איתה ורק מרגישה כאבי תופת ולא יכולה להגיב. כל הזמן הזה אף אחד לא בדק לי פתיחה.. הדולה המדהימה שלי שלצערי בסוף לא הייתה צמודה אליי כי זה נפל על משמרת שהיא עובדת כי למזלי גם מיילדת במאיר, תיזזה מדי פעם לבוא לראות מה איתי ולהקל עליי קצת עם מסאזים. בשעה 4 ומשהו לפנות בוקר (יום רביעי) החליטה שדיי!
ביקשה מהמחלקה לבדוק לי פתיחה ולחבר למוניטור. לא בדקו לי פתיחה, חיברו למוניטור ולא מצאו דופק.. הורידו אותי סוף סוף לחדר לידה...

בחדר לידה מחברים אותי למוניטור, גם שם לא מוצאים את הדופק אז מביאים אולטראסאונד כדי לראות איפה הראש איפה הלב כדי לשעת איפה למקם את המוניטור.. אבל גם לא רןאים את הראש לא מצליחים למקם בכלל את האולטראסאונד! פתאום אומרים שלי שבכלל הראש למעלה והוא התהפך.. כל פעם נכנס עוד רופא כדי לחפש ולא מוצאים. פתיחה לא התקדמה, 3 וחצי... צוואר רך.

הכניסו עוד רופא מצאו את הראש ממש כבר בתעלה, אבל דופק לא מצליחים לראות במוניטור.

החליטו לעשות לי פקיעת מים כדי לזרז את התהליך, אופס! המים מקוניאלים... התחילו כבר לדבר איתי על קיסרי, התחלתי לבכות כי זה ממש לא מה שתכננתי. מכניסים לי מוניטור פנימי ותוך כדי לוחצים על הבטן.הדופק חלש יחסית ואז הגיעו למסקנה שאולי חבל הטבור כרוך סביב הצוואר אז הזריקו לי איזה משהו כדי לנסות לשחרר. כל הפעולות שעושים לי אני עם צירים שאפילו אין לי כבר הפסקה בינהם.

אני בוכה אבל הם אומרים לי בפרצוף שהכאבים כבר ממש לא מעניינים ואין להם זמן לחכות. וכל הפעולות קורות ממש תוך דקות ספורות. בינתיים הקפיצו עוד רופאה בכירה מהבית 3 רופאים איתי, 2 מיילדות ואין לי מושג כבר מה הלך שם.

כל ציר הדופק שלו יורד עד שכבר הגיע ל40..
"טוב תורידי תכשיטים מהר ותחתמי פה את נכנסת לניתוח". חותמת עם יד רועדת ובכי שלא נפסק.. עוד מישהי שם טרחה להסביר לי על מה אני חותמת כאילו זה משנה.

מובילים אותי לניתוח ואני פשוט מרגישה שנכשלתי.. מרגישה מקולקלת אבל כל מה שמעניין אותי זה שיצא בריא ושלם.
גם בחדר ניתוח, מקבלת אפידורל בלי לחכות שיעבור הציר כי אין זמן.

ואז הביאו לי אותו רק לדקה להסניף אותו... באותו רגע הכל נשכח כמו סמים שהזריקו לי ואני פתאום לא מרגישה שום כאב, מרגישה שהכל ורוד. 2.775 ק"ג של אושר הכי גדול שאפשר לדמיין.

וזהו ישר לקחו אותו ממני לכמה שעות. הוא נולד עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר פעמיים וסביב 2 הרגליים. הכל היה ברור למה הוא נתקע.

גם כשהתחיל להתעורר המקום ולכאוב זה היה כלום לעומת כל מה שעברתי עד הניתוח.
וברוך השם במוצש השתחררנו הבייתה ופתאום זה בא לי הכל בבום...

הבכי הזה שלא פוסק, כל יום... הסיוטים בלילה שאני מתעוררת בבהלה.

רק כשהגעתי הבייתה התחלתי לעכל את כל מה שעברתי. נכון שכולם אומרים לי שמה שחשוב שברוך השם הוא יצא בריא, אבל אף אחד לא מבין את התחושת פספוס הזאת שאני 9 חודשים סוחבת את הילד שלי, מרגישה אותו, עושה הכל כדי ללדת לידה טבעית, לסבול את כל הכאבים רק כדי להרגיש אותו יוצא ממני ושיניחו אותו עליי לנשום אותו, שירגיש את החום גוף שלי ואז בשנייה אחת הכל מתהפך. קיסרי חירום! אני? מה הקשר? תמיד קראתי פוסטים על קיסרי או שמעתי וזה עשה לי רע והתבאסתי בשביל אותן בנות ןלא חשבתי אפילו שזה יפגוש אותי. אז אולי יש כאלה שיגידו שאני מגזימה אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הזאת שנכנסתי עם בטן ופשוט יצאתי מהניתוח בלי... הכאב הזה שלא הרגשתי אותו יוצא ממני. המחשבה של מה היה קורה אם חס וחלילה הייתי מקשיבה לרופא וחוזרת רק אחרי יומיים.. הרי הכניסו אותי לניתוח כשהדופק שלו כבר הגיע ל40!

למה הייתי צריכה לסבול את כל הכאב הזה במקום שמישהו שנייה יתאפס על עצמו ויבין שזה לא תקין ששום דבר לא מתקדם בלידה למרות הצירים.. למה שלא יסתכלו שוב על המוניטור ויבינו שכל הדברים ביחד מעידים על זה שמשהו לא בסדר?

קיסרי חירום ככ שונה מקיסרי מתוכנן... אם רק היה לי כמה שעות אפילו שעה לעשות לעצמי הכנה נפשית שאני הולכת לעבור קיסרי, הכל היה אחרת. אבל הכל התפוצץ לי בפרצוף.
זה הכניס אותי ואת בעלי לטראומה.. בעלי, שרצה כמה שיותר ילדים הגיע למצב שאומר שמספיק לו. מעדיף אחד מאשר שאני אעבור שוב סבל כזה.

כל הזמן חשבנו שהוא יתעלף בלידה, בסוף עבר איתי את כל הדברים הכי לא צפויים ונשאר הכי מפוקס כדי להרגיע אותי.