קראתי את הפרסום שלכם בפייס ורציתי לשתף בסיפור הלידה שלי, שהוא מאד מאד לא שגרתי.
23.10 השעה 23:40 מתחילה להרגיש לחצים בבטן יש מי שיגיד צירים.. מתזמנת לי ורואה שהצירים לא סדירים.. כמו בכל השבוע שעבר.. מקפצת לי על הכדור.. עושה סיבובי אגן.. מנסה לזוז כמה שאפשר כדי להקל ושהצירים יגמרו ואוכל לחזור לישון.. השעה 1:30 מתחילה לשים לב שהצירים ממש קרובים אחד לשני.. ליתר דיוק כל 2 דקות. מעירה את בעלי בחצי לחישה "מאמי יש לי צירים כל 2 דקות" בעלי קופץ מהמיטה ושואל כמה זמן מסבירה לו שבערך 20 דקות הם בתדירות הזאת.. הוא משכנע אותי שצריך לצאת לבית חולים (תכננתי ללדת בלניאדו) מתקשרת לאמא שלי ומסבירה לה את המצב היא אומרת לי להגיע לבית חולים קרוב יותר שלא תתפתח
לידה בדרך... נוסעים לתל השומר...
השעה 2:30 אנחנו במיון אני לא יכולה לעמוד מרוב כאב ובעלי דואג שאחות עם כיסא גלגלים תיקח אותי.. נכנסים למוניטור.. 45 דקות
מוניטור שמראה כי כל 2 דקות יש ציר אבל בבדיקת פתיחה הצוואר מחוק 70% פתיחה 2 בקושי.. יוצאת מהמוניטור לבדיקת רופא. השעה 3 ומשהו.. יושבת מחוץ לחדר של הרופא ומחכה.. מקפצת על כדור.. שותה מים.. ממשיכה לקפץ.. אין רופא.. מחכה לו מחוץ לחדר במסדרון.. אנשים באים אנשים הולכים ואין רופא.. השעה 5 בבוקר הולכת לאחיות "איפה הרופא?" "יבוא ב8"
מתחילה לבכות.. אין מצב ש3 שעות אני ממשיכה לחכות לו.. מתחננת שמישהו יבדוק אותי אבל אין.. האחות עונה לי "אז תחכי 3 שעות מה יכול לקרות? גם כהה הפתיחה לא גדולה" -זהו זה הרגע שנשברתי.. בכיתי את חיי וביקשתי שיעבירו אותי באמבולנס ללניאדו כי בתל השומר אני לא רוצה ללדת... האחות "הנחמדה" מאיימת עליי שאם לא אפסיק לצעוק היא תזמין אבטחה (אתן יכולות בטח לדמיין באיזה חוסר אונים הייתי אחרי ככ הרבה שעות של צירים כל 2 דקות ואף אחד לא מתייחס) מתיישבת על כיסא ובוכה.. לא מצליחה לנשום מרוב כאב ובכי.. לשמחתי הייתה קרן אור קטנה במיון בת שירות שלצערי אני לא זוכרת את שמה באה חיבקה אותי והציעה לי לשבת במקלחת עם מים חמים על הגב להקל על הכאב.. נכנסתי למקלחת לשעה ישבתי מתחת למים ופשוט בכיתי.. אחרי שעה מוציאים אותי שוב למוניטור ובדיקת פתיחה..45 דקות של מוניטור צירים גבוהים ואחות שלא מצליחה לבדוק פתיחה אז היא מניחה שכלום לא השתנה.
הולכים לשבת שוב במסדרון לחכות לרופא.. אני מותשת עברו מלא שעות ועדיין לא עברתי לחדר לידה.
השעה 8 וחצי הרופא מגיע.. אחרי התחננות של אמא שלי מכניסים אותי לבדיקה.
פתיחה 3.5 העברה לחדר לידה.. מחכים שיגיעו להעביר אותי כי ללכת אני כבר לא יכולה.. בשעה 9 בבוקר נכנסתי לחדר לידה.. חוקן (באמפולות) מקלחת ולחכות לאפידורל.. בוכה מכאבים לא יכולה לנשום.. סבבים של רופאים שבודקים פתיחה.. לקראת 11 פתיחה 5 אין עדיין ירידת מים.. מציעים לפקוע מים כדי לזרז את התהליך.. ככ מותשת שאני לא מסרבת פוקעים מים.. בינתיים החלפת משמרת מיילדת חדשה מגיעה "אורנית" ואיתה 2 מתמחות הדס ועוד אחת שאני לא זוכרת את שמה.. מסבירה שבתוכנית לידה ביקשתי בלי מתמחים מסבירים לי שהן לא פעילות בלידה רק מהצד.. משתכנעת שוב כי אני מותשת.. אני שואלת שוב על
אפידורל מסבירים לי שבשביל אפידורל אני צריכה נוזלים ולא ברור למה במשמרת הקודמת לא נתנו אותם.. מחברים לנוזלים ואחרי שהשקית נגמרת קוראים למרדים. השעה 13 המרדים מגיע.. בעלי ואמא שלי יוצאים מהחדר.. מרימים את המיטה לגובה לא סביר אחות מקפלת אותי קדימה לטובת ההרדמה הגוף שלי מתנגד מעצמו לכיפוף הלא הגיוני שהייתי בו. המרדים צועק עליי "לא לזוז" "כתפיים קדימה" "עוד כיפוף" והאחות שכל התפקיד שלה הוא להחזיק אותי מסמסת באמצע האפידורל... הרופא מתחיל לצעוק עליה והיא עליו... תוך כדי שהוא מכניס את המחט.. ואני כל הזמן הזה בוכה... מסיימים עם האפידורל הרופא לא מסביר לי או למישהו שיש כפתור להעלאת המינון... האפידורל משפיע ואני סוף סוף יכולה לנוח.. מקבלת הסבר מהמיילדת כי כל מזרק אפידורל מספיק ל5 שעות.. החומר נכנס במנות קצובות ושהמכשיר יצפצף מרדים יבוא להחליף מזרק.. מנסה להרדם בין בדיקת פתיחה אחת לאחרת.. 5 שעות עוברות ואני מתחילה להרגיש שוב את התירים והרגליים.. קוראים למרדים שמגיע אחרי נצח האפידורל לא הזריק טוב את החומר לגב.. מקבלת בוסט של אפידורל לגב ושוב נרגעת.. בדיקת פתיחה והנה הגענו לפתיחה 9.. אחרי 3 שעות בערך שוב מרגישה צירים כואבים ברמה שאני לא מצליחה לנשום.. הכל כואב והמיילדת חושבת שאני מדמיינת כאבים היא גם אומרת את זה בקול.. אני בוכה לה ולהדס שהרצועות של המוניטור חותכות אותי (הרצועה הייתה מקופלת לי בגב) ושיסדרו את זה אחרי כמה בכיות שלי והתחננות בלתי פוסקת עוברים למוניטור פנימי... פתאום מרגישה לחץ חזק ובטוחה שהקטנה שלי עוד שניה יוצאת גם בלי לחיצות אורנית נכנסת ואומרת לי ללחוץ.. אבל מה זה ללחוץ? איך לוחצים ? לא זוכרת כלום מהקורס הכנה לא מצליחה להבין איך ללחוץ ואורנית אומרת שאני לא מוכנה ללידה
הדס (המתמחה) נכנסת לראות איך אני מתדמת אם בכלל ואני פשוט בוכה לה שאיןצלי מושג איך לוחצים ומה אמורים לעשות ואיך לנשום. הדס בקור רוח מסבירה לי כמה פעמים איך לעשות את זה נכון.
שוב בדיקת פתיחה - פתיחה מלאה קדימה ללחיצות
שעה של לחיצות עוברת ואין התקדמות הראש גבוה מידי.. הצירים חזקים האפידוקל הפסיק שוב להשפיע אבל כבר אין אופציה להוסיף שאר הלידה עוברת ללא אפידורל בכלל הרגליים כבר ערות לגמריי והצירים מתחזקים.
ממשיכים ללחוץ.. עוצרת נשימה לוחצת "היא פה" "עוד רגע יוצאת" (בתכלס היא אפילו לא הייתה קרובה לצאת)
אורנית מנסה לשכנע אותי שעוד רגע אני מצליחה להוציא אותה.. בעלי מחזיק אותי מצד אחד אמא שלי מצד שני הדס והמתמחה השניה דוחפות לי את הרגליים ואין התקדמות..
מגיעים לסוף השעה השלישית רופא נכנס לחדר ומסביר לניילדת שאין ברירה חייב לילד אותי וכמה שיותר מהר יש מצוקה לעוברית שלי.
הם מתווכחים בינהם ובסוף מגיעים להחלטה:
פיטוצין להגברת הצירים
חיתוך חיץ
ולחיצה חזקה של הרופא על הבטן..
כל זה הולך לקרות ואנימלא מעורבת כבר בהחלטה.. כל כך כואב לי אני בוכה בהיסטריה אחרי 3 שעות כואבות של לחיצות שלא מועילות ולא מקדמות את העוברית שלי החוצה..
דמיינו תמונה 2 מתמחות מחזיקות לי את הרגליים
המיילדת מחזיקה סכין לחיתוך
אמא שלי מחזיקה אותי מהגב
הרופא מוכן לציר הקרוב כדי ללחוץ לי על הבטן
ובעלי מהצד לבן כמו הקיר עומד להתעלף...
מגיע ציר ממש ממש כואב בהשפעת הפיטוצין המתמחות דוחפות את הרגליים אמא שלי את הגב הרופא לוחץ על הבטן ואורנית חותכת אותי הרגשתי את הגל כולל את הסכין שחותך אותי.. צורחת ובוכה בהיסטריה והיא לא יוצאת.. מחכים כמה שניות לציר נוסף ושוב חוזרים על התהליך..
הרופא לא מרחם עליי ולוחץ חזק יותר.
אני כבר לא משתפת פעולה.
הלחיצה של הרופא עשתה את שלה הראש בחוץ.. מחכים כמה שניות וחוזרים על הכל בפעם האחרונה.. שקט בחדר לידה מניחים את העוברית שלי עליי והיא מתחילה לבכות
לוקח לי כמה שניות להבין שאני אחרי.. בשלב הזה הייתי בטוחה שאני יכולה להרגע ולנוח אבל להפתעתי צריך ללדת את השיליה 2 לחיצות ועוד לחיצה על הבטן והיא בחוץ. אמא חותכת את
חבל הטבור.. בעלי מתפרק על הספה ואני בוכה עם הקטנה שלי.
אנחנו נשארות מחוברות אחת לשניה במשך שעתיים עור לעור.
ביקשתי לא להפרד ממנה אז בעלי הולך איתה לתינוקיה לבדיקת רופא ובדיקות סוכר (סכרת
הריון סמויה ועוברית שנולדה במשקל 3950)
מגיע רופא לתפור את החתך והקרעים הוא עובד במשך שעה על החתכים
מנקים אותי מחליפים לי בגדים ומעבירים אותי למחלקה.
ב24.10 בשעה 23:11 ליה חן שלי יצאה לעולם במשקל של 3950
אהבה ממבט ראשון
ומאז אני מתאהבת בה כל יום מחדש