סיפור הלידה שלי הכי קצר שיכולתי לכתוב: אתחיל בזה שאני היתי בעד
לידה טבעית בלבד, בלי חומרים למינהם או מזרזים... שבוע 40, ירד הפקק הרירי, יחד עם צירים צפופים, ביקורת במיון, בודקים פתיחה, בא לי למות מכאבים, אין פתיחה או מחיקה, שולחים הביתה ולחזור לביקורת עוד יומיים, אחרי יומיים של צירים, הבנתי שזה כניראה זה, מגיעים לבית חולים ב4 בבוקר, בודקים שוב, פתיחה 1 מחיקה 80, שולחים הביתה, אחרי 3 שעות יורדים המים, חוזרת לבית חולים, מאשפזים במחלקה אחרי 3 ימים של צירים בלי שינה! פה מתחיל להיות שמח!
למזלי יש לי דולה מדהימה שבאה לעזור לי לעבור הכל יחד, התחלנו עם תרגילים ותנועות כדי לעודד פתיחה אחרי 6 שעות אני בטוחה שזהו אני בפתיחה ללידה, מגלים שהגעתי לפתיחה 2.5 ו90 מחיקה, מאוכזבת מעצמי, עייפה, רעבה, כאובה נותנת עוד צ'אנס לפתיחה... עוברים עוד כמה שעות, פה כבר איבדתי תחושת זמן לגמרי, טחורים ארורים הופיעו פתאום, כאב בלתי נסבל מפי הטבעת לתוך המעי, לא מסוגלת לשבת או לזוז, בכי היסטרי, חוסר אונים, מציעים לי
אפידורל כדי להוריד את הכאב מהטוסיק, חושבת על זה קצת ומחליטה להתחיל עם גז צחוק, הגז לא דיגדג לי כלום לצערי ( אני לא רגישה בכלל להרדמות..) מחליטה לוותר על החלום של לידה טבעית, ונכנסת לחדר לידה לקחת אפידורל, מציינת שנותנו לי 2 מנות של
הרדמה מקומית, שלא פעלו עלי, הרגשתי את כל המחט נכנס לי בין החוליות, החומר הקר זורם, תחושה לא נעימה בכלל, ממתינה, האפידורל לא משפיע עלי, הרופא בשוק שאני יכולה לעמוד ומרגישה את הכאב.. ממשיכה לתת לזה צ'אנס, עוד מנה, עוד מנה, כלום, הכאב בלתי נסבל (של הטחורים לא של הצירים)
בדיקת פתיחה נוספת, 4.5 ס"מ.. אכזבה וחוסר הבנה למה הפתיחה לא מתקדמת, מאבדת את זה, הרבה רופאים באים הולכים, בודקים אותי, אני כבר לא רואה פרצופים, עייפה וכאובה... אחרי 18 שעות בערך הרופאים מתחילים להילחץ למה זה לא נפתח, אחרי כל כך הרבה צירים וירידת מים... עוד בדיקת פתיחה, ויש פתיחה מלאה!! מתחילים צירי לחץ,אבל אני לא יכולה ללחוץ בגלל הטחורים, צורחת את נשמתי, לא מוצאת תנוחה, מיילדת הדולה ובעלי יחד עם עוד אנשים שאני כבר לא מזהה מנסים לעזור לי ללחוץ, כבר לא מעניין אותי כלום, רק להוציא את התינוקי החוצה.. מכל התזוזות וחיפוש תנוחה החוט של האפידורל נקרע, רוצים לדקור אותי שוב ולנסות לחבר מחדש, אני מתנגדת כי זה גם ככה לא השפיעה עלי.. מגיעה רופא בכיר לבדוק מה נסגר איתי, למה התינוק לא יוצא, הוא מגלה שתינוק עבר את על העצמות הראש כבר כמעט בחוץ, שם מבצבץ אבל משהו חוסם אותו, מסתבר, שרקמות שלי לא נפתחות, לפי מה שהבנתי זה כמו שריר שלא נמתח, זה למה תמיד כאב לי כל סוג של בדיקת פתיחה או התערבות באזור האינטימי.. הרופא מחליט שאנחנו מאבדים זמן יקר, וצריכים לעבור
וואקום ואם זה לא עובד, קיסרי חירום, נותנים לי
פיטוצין, צירים חזקים במיוחד, מנסה ללחוץ את כל החיים שלי החוצה, כלום לא מתקדם, נכנסת לוואקום, צורחת שלא מסכימה לחתך חיץ, הרופאים קושרים אותי על מיטת
ניתוח, ממש כמו סרט אימה, מכניסים לי את המכשיר וואקום, אני כבר מאבדת את זה לגמרי, אחרי כמה ניסיונות, הרופא לוחץ לי על הבטן עם כל הכוח ואומר לי עכשיו את מוציאה אותו אין ברירה!! ניסיתי את כל הכוח שלי, אבל זה לא עזר, תוך דקה מעלים אותי על מיטת
ניתוחים, מתחננת שירדימו אותי כבר כי אני לא מסוגלת יותר לנשום, שמה לב שמתחילים לשים את הוילון שמפריד בין חלק גוף תחתון לעליון כדי שהיולדת לא תראה את הניתוח, ואת החומר שמנקה את הבטן,ואני בלי אפידורל בכלל!! מתחילה לצרוח שלא יפתחו אותי, הרופאים מתחילים לדבר ביניהם אם יש אפידורל או אין, ואיך זה יכול להיות, אני כבר מאבדת את זה לגמרי, בטוחה שהולכים לפתוח אותי בלי הרדמה! אחרי כמה שניות הגיעו להחלטה, מרגישה קור בגוף, הרדמה מלאה, קיסרי חירום.
מתעוררת בחדר התעוששות כשדולה המדהימה שלי מראה לי תמונה בטלפון של תינוק ורוד יפיפה ואומרת לי, זה שלך!! לסיכום, לחיצה אחת הפרידה אותי מלידה טבעית, ראש כבר היה שם כמעט בחוץ, אבל הגוף שלי לא עמד בזה.
אני יכולה להגיד שעברתי לידה טבעית, וואקום, קיסרי, אפידורל, פיטוצין, 3 ימי צירים צפופים! נהייתי ממש אגדה פה במחלקה, האחיות באות לראות מי זאת הבחורה שעברה את הגיהינום הזה, אבל אני אופטימית ומחייכת, כי יודעת שניסיתי הכל לפני שהגעתי לקיסרי, קיבלתי את המתנה הכי מדהימה שיכלה להיות, אני אמא מאושרת!