נכנסתי לשמירת
הריון בשבוע 17 בדיקת רופא שיגרתית "גברת מפה את ישר למיון"
אני מבולבלת, לא מבינה על מה הוא מדבר בכלל מה המושגים שהוא מוציא מפיו אומרים, בכל זאת הריון ראשון והידע שלי לא כזה מעמיק במונחים גינקולוגים.
"תקשיב דוקטור, אין בעיה, אני אלך למיון רק אני יכולה לפני ללכת למבחן שלי במכללה? שום מבחן ושום כלום לכי לבית חולים".
יוצאת מהרופא מתקשרת לאמא ולבעלי כולי מבולבלת ובחששות, מה הוא בעצם אמר לי שם, למה זה כל כך מסוכן? ולאט לאט מתחילה לחלחל ההבנה שיש מצב שההריון לא ישרוד, הוא בסיכון!
לא ככה דמיינתי את ההריון הראשון שלי. מגיעה לבית חולים, בודקת אותי רופאה איך נגיד את זה? רגש במילים לא היה לה "תקשיבי את נכנסת לאשפוז עד סוף ההריון, את כנראה תצטרכי להיות בהשגחה את עם
הריון בסיכון גבוה ביותר ברף 50-50 שההריון הזה ישרוד אנחנו מדברים פה על
לידה מוקדמת שבוע 26-27 רוב הסיכויים וזה כמובן אם אנחנו נצליח להביא אותך לזה."
ואני בשוק בוכה על הכסא מתחילה לתפוס שיש מצב גדול שהבטן שלי תהיה ריקה , הרגשה נוראית עוטפת אותי ויומיים אני לא מפסיקה לבכות.
אשפזו אותי, נכנסתי לרוטינה של אולטרסאונד כל יומיים, בדיקות דם, שתן. כדורים לחיזוק
צוואר הרחם, כדורים נגד צירים! בסהכ שבוע 18!
בואו נגיד שזו היתה תקופה נוראית בלשון המעטה. כל יום התפללתי שיעבור עוד יום והיא תשאר בבטן.
ככה עבר לו ההריון באשפוזים הכרתי מקרוב את המחלקות באסף הרופא ובשיבא. ובשניהם הרופאים היו סקפטיים והציעו לי כל מיני פתרונות חדשניים להתמודד עם המצב כמו פסרי ועוד איזה הליך נסיוני.
שתבינו שזה הגיע למצב שהאחיות בבית חולים לא הסכימו שבעלי יחבק אותי כדיי שזה לא יעורר צירים (אמיתי לגמרי! אני עצמי הייתי בשוק) לא מספיק אסור לי לזוז, לעלות מדרגות, לעבוד, לרדת מהמיטה, בגדול לנשום, אסור גם לחזק אותי ולתת לי חיבוק? הרגשתי אבודה ומתוסכלת
החיים סבבו על מוניטורים ובדיקות יום יומיות ואין סופיות.
באיזה שהיא נקודה דיברתי עם בחורה שעברה את אותו הסיוט כמוני והיא נתנה לי כוחות מחודשים להתמודד, לאט לאט בסוף חודש שישי חיוך זהיר התחיל לעלות על פניי. והחלטתי לחזור לעצמי לאט לאט התחזקתי והחלטתי לתת לטבע ולבורא עולם לעשות את שלו בסוף חודש שביעי כבר לא הסכמתי להתאשפז. הלכתי לשכב בבית עם ביקורת כל יומיים שלושה בבית חולים. עם ידיעה שכל יום אני אמורה ללדת לפי תחזיות הרופאים אני בכלל נס שעד לפה שרדתי עם ההריון.
הגיע חודש שמיני ועדיין הקטנה בבטן כולי אושר עילאי סוף סוף התחלתי לאפשר לעצמי להינות קצת מההריון ולרדת מהמיטה מידיי פעם אפילו לשתות קפה עם חברה.
הגיע חודש תשיעי, הזוי אבל עדיין לא ילדתי
זו שאמרו לה בחודש חמישי שתתכונן או להפלה טבעית וניסו להכין אותי שאני לא אבהל. או ללידה מוקדמת. את שניהם עברתי יצאתי מכלל סכנה.
הגעתי להריון עודף 40+5 והקטנה שלי לא מוכנה לצאת, כנראה שממש היה לה טוב בבטן כבר התחלנו לצחוק על המצב, התחלתי לעשות הליכות לזירוז לידה, ספורט!
זו שניבאו לה לידה בשבוע 27-28 משחקת עם בעלה כדורסל ורודפת אחרי כדורים במגרש כדי שהילדה אולי תחליט לצאת אם לא יעשו לי זירוז!
צחוק הגורל ילדתי בשבוע 41 את אהבת חיי אדל
מקווה שהצלחתי לחזק.