פורום רשלנות רפואית

הרבה זמן לקח לי להחליט האם לפרסם את סיפור הלידה שלי או לא, עכשיו החלטתי שאולי זה יעזור לי קצת לשחרר את התחושות השליליות סביב הסיפור ולהתרכז בחיובי.

אז בקצרה- ילדתי באסף הרופא בתחילת יולי 2020, שבוע 36+6 בשעה 23:47, אחרי שירדו המים בשעה 6 בבוקר ואחרי שאושפזתי ל 3 ימים במחלקת הריון בסיכון (המדהימה יש לציין) שבועיים לפני כן בגלל צירים מוקדמים. התינוק נולד במשקל 3145.
ועכשיו באריכות- כאמור ירדו לי המים בשבוע 36+6, הגעתי תוך שעה לאסף הרופא בכוונה ובהצהרה לכל מי שנגע בי שאני רוצה אפס הפרדה. במיון יולדות היו מקסימים, עשו את הבדיקות הרגילות (פתיחה של 1 בקושי), מוניטור תקין אחרי שאכלתי שוקולד, לקחו בדיקת קורונה. שאלו אם אני רוצה לחכות לצירים במחלקה או לעלות לחדר לידה ולקבל זירוז פיטוצין. כיוון שלא רציתי להיות מחוברת למוניטור כל משך הלידה, ביקשתי לחכות להתקדמות לידה יותר טבעית. פה התחילו טיפה ללחוץ עליי, הרופאה שבדקה הלחיצה ואמרה שאם תוך 12 שעות זה לא יתקדם אז גם ככה אהיה חייבת זירוז ולא בטוח שיהיה חדר לידה פנוי- אמא שלי שהיתה איתי נלחצה ובסוף נכנעתי והסכמתי לפיטוצין. עליתי לחדר לידה ב 9 ואחרי מקלחת וקצת התארגנות חוברתי לפיטוצין ואנטיביוטיקה (gbs שלילי, אבל לפי הנוהל זה נחשב לידה מוקדמת) ומוניטור בשעה 10.

המיילדת הראשונה (רותם) היתה קסומה וחבל שבשעה 15 סיימה משמרת. כמובן שלא היתה ממש התקדמות, התחילו צירים בקטנה, בלי פתיחה כמעט. אציין שהייתי עם מסכה כשהיו אנשי צוות איתי בחדר תמיד.
פעם אחת בלבד המיילדת השנייה נתנה לי לרדת מהמיטה כדי להתקלח ולהיות קצת על הפיזיו, ואז כבר התחילו הצירים הכואבים וביקשתי אפידורל, בשעה רבע ל 18 המרדים הגיע, כשאני רק עם פתיחה של 2 וקצת, אבל צירים של פיטוצין זה כואבבבב. מפה העניינים התחילו טיפה להידרדר... האפידורל עבד יופי (צד אחד יותר מהשני באופן מוזר), אבל לא חוברתי לקטטר ושתיתי המון מים! המיילדת אמרה לי לנסות לשחרר שתן לבד, ולא הצלחתי. ניסיתי לבקש ממנה שתבצע קטטר והיא אמרה שאם עד 21 לא אעשה פיפי היא תעשה זאת. למי שלא יודעת- שלפוחית מלאה מעכבת התקדמות לידה...
ב 20 הגיעה הרופאה התורנית ובדקה אותי, ולשמחתי הכריזה שאני בפתיחה מלאה ספינה -2 ושעוד שעה אני יולדת, יחד איתה היתה המיילדת הראשית במשמרת. הרופאה בפירוש אמרה לה "יש לך 2 לידות במקביל, את הולכת לבקש עוד מיילדות?" והמיילדת הראשית ענתה שהכל בסדר, ניגשה אליי לעמוד העירוי והורידה לי את קצב מתן הפיטוצין!

ציינתי בפניה שאני מרגישה שאני צריכה קטטר, והיא אמרה שכשהמיילדת שלי תתפנה היא תעשה זאת. מאותו רגע כבר לא ראיתי את המיילדת שלי, היא התחילה ליילד את היולדת בחדר הצמוד (שמעתי הכל) וזו היתה לידה ארוכה- היא הגיעה אליי רק 3 שעות לאחר מכן, ב 23.
חזרתי וביקשתי מהמיילדת הראשית, שנכנסה אליי פעם בשעה, שיבוצע קטטר ופשוט התעלמה ואמרה שכבר המיילדת שלי מסיימת. בסוף הייתי בלי קטטר משעה 18 עד 23. כשסוף סוף המיילדת שלי נכנסה אליי, היא רק התלוננה כמה קשה עבדה בחדר הצמוד ואז ממש נדהמה מכמה השלפוחית שלי מלאה.

מייד אחרי זה היו חילופי משמרת, והמיילדת החדשה שקיבלתי הגיעה עם מתלמדת, ואז נכנסה הרופאת מחלקה והתחילה להגיד שזה לא בסדר שעוד לא יילדו אותי, שזה לא בריא שיולדת נמצאת 3 שעות בפתיחה מלאה ואם תוך שעה אני לא יולדת היא מורה על קיסרי. פה כבר נלחצתי, והיה לי ברור שההתנהלות שלהם לא היתה תקינה.

באמת החליטו "להתלבש" עליי מאותו רגע, והרופאה נשארה לחלק מהלידה, לצערי גם לחצה לי על הבטן בלי להודיע או לבקש אישור, מה שגרם לי להקיא מייד אחרי. הכל בגלל הלחץ להתקדם עם הלידה.

שלב הלחיצות לקח כחצי שעה, התינוק יצא עם כף יד צמודה לכתף וגם זה הלחיץ אותם. כל התהליך הרגיש לי לא תקין... בעקבות זאת אני סבלתי ממספר קרעים לא נעימים ולתינוק נשברה עצם הבריח...

לאחר הלידה נאמר לי שלתינוק היה טיפה קושי בנשימה ולכן לא אושר לי אפס הפרדה, לא נתנו לי להניק מייד ואפילו לא נתנו לנו עור לעור, גם לא השהו חבל תבור בכלל. עטפו אותו, נתנו לי להחזיק אותו כ 10 דקות בזמן לידת השילייה והורידו לתינוקייה.
עברתי תפירה ע"י רופאה מתלמדת, שנורא התקשתה וזה לקח לה קרוב לשעתיים, היא אמרה שיש דימום שהיא לא מוצאת מאיפה בא ושכל נגיעה שלה עושה שם קרע נוסף, ואז הסתבר שהמיילדת המתמחה לא כיווצה לי את הרחם מספיק לפני כן, ורק כשהרופאה הראשית חזרה היא נתנה לחיצה מספיקה שהוציאה המון המון דם ושהדימום שהרופאה המתמחה ראתה הגיעה משם בעצם ולא מקרע שהיא פיספסה- מה שאומר שעברתי כמה תפרים שלא באמת הייתי צריכה כנראה.

אלו היו השעתיים הכי קשות בכל הלידה, כשאני בלי התינוק, עוברת עוד ועוד תפר ומתפללת שזה ייגמר (בקושי יכלתי לשבת שבועיים אחרי).
עליתי למחלקה בשעה 2 בערך וחיכיתי לשעה 6 שאחות תגיע לעזור לי לקום, ומייד הלכתי לתינוקייה.

הסתבר שהתינוק שלי עוד לא עבר בדיקת רופא ולא נתנו לי לקחת אותו עד אז. הייתי פצועה בטירוף, לא יכלתי לשבת שם, אז חזרתי לחדר בלב כבד. אף בדיקה או טיפול בתינוק לא נעשה בנוכחותי, כל שעה בערך הלכתי לתינוקייה עד שהסכימו לי לקחת אותו לחדר ושם הוא נשאר עד שקיבלתי אישור לעבור למלונית בשעה 14. גם אז לא יכלתי לקחת אותו בעצמי, הייתי צריכה להחזיר אותו לתינוקייה ולעלות לבד למלונית, כי בדיוק היו חילופי משמרת והרופא לא הסכים לעשות לו בדיקה ולאשר שיעבור למלונית. אז שוב הופרדנו לבערך חצי שעה.

מבחינת המחלקה הרגילה באסף הרופא- לא היה נעים שם בכלל, הבדל שמיים וארץ לעומת מחלקת הריון בסיכון שנמצאת באותה קומה כמו מחלקת אפס הפרדה. אומנם הצלחתי לקבל יועצת הנקה שכן עזרה לי מאוד, אבל שותפתי לחדר ממש לא הצליחה (חדר של 3, אבל בגלל הקורונה המיטה האמצעית בכל חדר נותרה פנויה). לא הצלחתי אף פעם להשיג אחות, לא ניגשו אלינו כלל, היחס היה אפסי, התנאים אפסיים ממש. מזל שעברתי מייד למלונית.
לסיכום, עבור מי ששרדה עד פה, הלכתי לבית חולים אסף הרופא בגלל ההמלצות על מחלקת אפס הפרדה, וההתנהלות של הצוות ביולדות, לדעתי, פשוט מנע ממני את החוויה הזו. כל כך ציפיתי לעור לעור הראשוני, להנקה מייד אחרי הלידה (הוא הספיק לקבל פעמיים תמ"ל עד שלקחתי אותו, מאז הוא על הנקה מלאה), לאפס הפרדה הזה. לא תיארתי לעצמי שאלד בכזה לחץ ובעקבות זאת אני והתינוק שלי גם נסבול מפציעות פיזיות. הלידה שלי היתה יכולה להיראות אחרת אם רק היתה מיילדת פנויה ולא הייתי צריכה לחכות 3 שעות עם פתיחה מלאה.